פחד

היא יושבת מול הכסא הזה כבר ארבעה שיעורים וכל שיעור היא שונאת אותו יותר. היא כבר שונאת את כל הכיסאות שיש. מי בכלל המציא את הכיסא? יכולנו להמשיך לשבת על הרצפה, אף אחד לא היה נותן לה לצייר רצפה. תיכף אוה תיגש אליה ותראה את הפדיחה על הדף, היא לא יכולה כבר לשבת שם, רוצה לקום ולברוח רוצה לצרוח.

אבל לא, לא. האמת היא שהיא רוצה להשאר. מהרגע שהגיעה לכאן היא מיד ידעה שזה המקום בשבילה, שהאישה המוזרה הזו תלמד אותה את מה שהיא באמת רוצה לדעת. היא לא חיפשה רק טכניקה, היא כבר היתה בכמה מקומות ואפילו ניסתה קצת פה ושם אבל זה לא היה מה שהיא מחפשת. כאן מיד כשהיא נכנסה אוה אמרה לה שהכי חשוב זה לראות, טכניקה זה ענין של מה בכך, הכי חשוב זה לראות. בגלל זה היא נשארה, ובגלל זה היא גם לא תלך, היא תשאר ותמשיך לשבת מול הכסא הזה עד שהיא תראה אותו כמו שהוא.

בתום הפגישה הראשונה אוה ביקשה ממנה להביא ארבעה ציורים. עם שלושה לא היתה לה בעיה אבל הציור הרביעי היה שונה. אוה ביקשה ממנה לצייר אדם באיזה אופן שהיא רוצה. מה היא חושבת לה אוה הזו שהיא לא הבינה את כוונתה? היא יודעת שכשהיא תביא את האדם זה יהיה בעצם היא ואוה ישר תראה מי היא ומה היא חושבת על כל מיני דברים. יש אנשים כאלה שיודעים לקרא ציורים ואוה הזו היא אחת מהם. היא לא תספק לה את הסחורה, בשום פנים ואופן היא לא תתן לה לקרא אותה.

מהראש? היא לא תצייר אף אדם מהראש, שום דבר שיסגיר אותה. היא תשתמש בצילום של עצמה, הרי בעצם היא התבקשה לצייר את עצמה. היא תיקח את הצילום ההוא עם הקופסאות של האביזרים לבית ספר. הרי זה מי שהיא, המורה עם הקופסאות של האביזרים. לא חשוב שהקופסאות מסתירות אותה כמעט לגמרי, משהו ממנה אפשר לראות, מספיק כדי להראות שהתאמצה ולא מספיק כדי לנתח אותה לאורך ולרוחב.

אוה היתה מאוכזבת ויחד עם זה משועשעת מהאופן שבו ניסתה להסתיר את עצמה. היא צדקה הרי בעצם העובדה שניסתה להסתיר את עצמה כבר חשפה יותר ממה שרצתה, חשפה את חוסר הביטחון שלה, את העובדה שהיא מסתתרת, את השיפוטיות העצמית שלה, את העובדה שהיא רוצה להיות מושלמת. כאילו שמשהו לא בסדר עם מי שהיא, כאילו שזה לא בסדר להיות מי שהיא, היא תמיד רוצה להראות שהיא מושלמת. למה היא כל כך מתאמצת להראות שהיא כבר יודעת אפילו כשהיא לא?

עכשיו היא יושבת מול הכסא הזה ותיכף אוה תבוא ותראה כמה שהיא עדיין לא יודעת. היא תעשה הפוך על הפוך, היא תסביר לאוה כמה שהיא בעצם לא יודעת, כמה שהיא לא כישרונית, מה היא בכלל מחפשת כאן. אוה ניגשת אליה מסתכלת על העבודה, מעירה הערה פה הערה שם, מסבירה אבל היא מכווצת בדחיה, בקושי שומעת את המילים, ראשה ממשיך לטחון את המשפטים הכועסים וחסרי האונים שוב ושוב. המילים נערמות ומצטברות בתוכה נדחסות ונדחקות עד שהן פורצות מפיה כנחשול אדיר ואין סכר שיעצור אותה.

כבר ארבעה שיעורים אוה מנסה להסות אותה, לעצור את שטף המילים השליליות, לעצור את המאמץ הנואל שלה להיות מושלמת, להיות הכי, להרשות לה להיות סתם היא. אבל היא כבר בקטע עמוק של שנאה לכיסא הזה. את כל השינאה שיש לה לכל מה שהיא עומדת מולו חסרת אונים בחייה היא שופכת על הכיסא הזה. כשאוה אומרת לה שזה לא הכיסא זה רק מרתיח אותה יותר, מה היא כבר יודעת האוה הזו. היא תשב שם ותשנא כמה שמתחשק לה.

לפתע אוה שמה לה ידיים על הכתפיים, כך מאחור, בעדינות ואומרת לה שהכל בסדר ושלא צריך לפחד. הכיסא דוקא מוצלח מאוד ויש לה תפיסה כללית טובה, נכון שהיא צריכה להשתפר במדידות אבל יש לה תפיסה טובה של פרופורציות ומידה רבה של כישרון. אם היא תהיה בשקט היא אפילו תצליח להבחין שהיא רואה.